זיו שילון

“השעה היתה 2 לפנות בוקר ובמהלך סיור שגרתי על גדר המערכת ברצועת עזה זיהנו בתוך הערפל מטען חשוד. כמפקד הכוח התקרבתי לגדר על מנת לבחון את המטען החשוד ואז נשמע פיצוץ. אני עדיין זוכר את העשן ואת הצעקות מכל עבר. המטען החשוד התגלה כמטען חבלה שקטע את ידי השמאלית במקום וריסק את ידי הימנית. כשהתעשתתי הבנתי שאני קרוב מאוד לגדר מה שהציב אותי בסכנה חמורה להיחטף לרצועת עזה. לא יודע איך עשיתי את זה אבל הצלחתי להרים את עצמי מהקרקע, מדמם, ללא יד ולרוץ לעבר הג’יפ שלי. צעקתי לעבר החובש הפלוגתי: “שים עלי חוסם עורקים ותעיף אותי לטיפול אחרת אני אמות.”

אני זוכר שפינו אותי למנחת המסוקים ומשם לבית החולים במצב אנוש שם עברתי ניתוח ארוך, שהציל את חיי. הרופאים הצליחו לחבר לי את יד ימין מחדש אבל שהתעוררתי מהניתוח התעוררתי למציאות חדשה ולא מוכרת – מתפקיד מ”פ קרבי המפקד על 135 חיילים עברתי למיטה שבה שכבתי כשלושה וחצי חודשים זקוק לסיוע בכל פעולה אפשרית. ככל שחלף הזמן הרגשתי חסר אונים ושאיבדתי כל משמעות לחיי. באחת התקופות הקשות בבית החולים שהרגשתי שאני לא מתקדם לשום מקום אמרתי לבת זוגתי עדי שאין לה מה להיות איתי ושאולי כדאי שהיא תמצא לעצמה בן זוג אחר.

במהלך תקופת השיקום אמי חלתה בסרטן ולאחר מאבק ארוך נפטרה. למרות תחושת הריקנות האדירה החלטתי לבנות את חיי מחדש. זו הייתה תקופת שיקום ארוכה שבה למדתי מחדש איך לאכול, להתלבש, להתקלח ולהחזיר לעצמי את העצמאות שאבדה לי. בהמשך החלטתי שאני הולך ללמוד לימודים אקדמאייים ונרשמתי ללימודי משפטים במרכז הבין תחומי בהרצליה. זו הייתה מציאות מורכבת וחסרת וודאות אבל הבחירה הייתה פשוטה בין נפילה לתהום או להתחיל לעוף ולנצח.

בעקבות השיקום המוצלח אנשים שהיו במצב דומה לשלי פנו אלי ואמרו לי שבזכות השיקום שלי הם גם הצליחו להחלים. הבנתי שיש לי הזדמנות לעורר השראה באנשים ובחרתי לנפץ שלוש תקרות זכוכית שלא האמנתי שאצליח לפצח: להביא את הגוף שלי לקצה גבול היכולת, להיות יזם, להתחתן ולהקים משפחה.

אני שונא לרוץ ולכן בחרתי לעשות מרתון. כעבור 9 חודשים סיימתי את מרתון ברלין. אמרתי לעצמי שאני בפסגת האולימפוס ומה עכשיו אני צריך לעשות? שמעתי על תחרות הזויה שנקראת איש הברזל שבה שוחים 3.8 ק”מ, רוכבים 180 ק”מ ואז רצים מרתון. כמה שעות לאחר מכן נרשמתי לתחרות. במשך שנה וחצי התאמנתי כמו שלא התאמנתי כל החיים ויצאתי לאריזונה להשתתף בתחרות הכי קשה בעולם – טריאתלון איש הברזל שאותה הצלחתי לסיים בכבוד.

לעולם היזמות הגעתי דרך ההבנה שהמוגבלות האישית שלי כאדם היא למעשה היתרון היחסי שלי. מצאתי פתרונות שיתאימו לאנשים כמוני. את הכפתורים והריצ’רצ במכנסי הג’ינס החלפתי לסקוטשים, יצרתי חולצות עם מגנטים ללא כפתורים, וייסדתי תכנית באקדמיה המלווה פצועים ומעניקה להם את כל האפשרויות לללמוד ולהצליח. כיום אני אחד הבעלים בחברת סטארטאפ המקדמת פיתוח מכשירים שיסייעו לבעלי מוגבלויות לתפעל מכשירים עדינים כמו סמארטפונים ומסכי טאצ’.

החתונה שלי היתה הדבר השלישי שפחדתי שהוא בלתי אפשרי. להקים משפחה זה לא דבר מובן מאליו והתרסקות כאן תיקח לתהום עוד אנשים שיהיו הכי יקרים וקרובים אליי בעולם. אבל קפצתי לאש והתחתנתי עם אותה אישה שהלכה איתי את כל הדרך. ואז נולדה לי הבת הבכורה, שירונת.

היא נולדה לבקנית עם בעיות ראיה, ואז אמרתי לעצמי כמה בן אדם יכול לעבור? המון ניתוחים, אובדן של אמא וחברים והרבה רגעים קשים. למרות הקשיים לא נשברתי ואני יכול להגיד שבתי היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הילדה נתנה לי להבין איך להפוך בלתי אפשרי לאפשרי, וכל מה שעברתי כדי להפוך לאבא היה כדאי. אנשים גדולים בוחרים להתעסק עם דברים גדולים ולא נותנים לדברים קטנים להפוך למכשולים.”

Font Resize
error: Content is protected !!