פאני בן עמי

נולדתי ב-1930 בבאדן-באדן בגרמניה ועם עלייתם של הנאצים לשלטון משפחתי ברחה לפריז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אבי נאסר ולאחר הכיבוש הגרמני של צרפת אמי מסרה אותי ואת אחיותי הקטנות, אריקה וז’ורז’ט לבית הילדים שאטו דה שומון מתוך מטרה לספק לנו הגנה מרוחות המלחמה שנשבו ברחבי אירופה.

ביולי 1942 בית הילדים פוזר בעקבות הלשנה לגרמנים ,שכבר היו באזור ,אני ואחיותי נאלצנו לברוח. ידעתי שאמי נמצאת בליון, כך שזו הייתה ההחלטה המתבקשת להתאחד איתה. שהגעתי לליון גיליתי שאמי נאסרה אז בלי לחשוב יותר מידי הגעתי לבית הסוהר ואמרתי לסוהרים: “שחררו את אמי מיד. היא לא גנבה ולא רצחה אף אחד. אין שום סיבה בעולם שהיא תהייה פה.” הסוהרים איימו עלי שהם יכלאו גם אותי אבל אני לא ויתרתי: “אתם יכולים לכלוא גם אותי, בכל מקרה ההורים שלי בכלא. אתם לא צרפתים אמיתיים אלא בוגדים ואתם יודעים טוב מאוד מה עושים לבוגדים!”. הסוהרים כל כך נדהמו מהאומץ שלי שהם פשוט שחררו את אמי מהכלא.

בליון, חיברו אותי לארגון אוז”ה (ארגון הסיוע לילדים יהודים) שארגן משלחות חילוץ למדינות בטוחות באירופה ואני ואחיותי  היינו  אמורות להצטרף לקבוצה שכזו. כשאמי ליוותה אותי לאוטובוס שלקח אותנו לכיוון גבול שוויץ היא אמרה לי שהיא לא יודעת אם אנחנו ניפגש שוב ולצערי ,אכן,זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

הינו קבוצה של 15 ילדים שהייתה אמורה ל”גנוב את הגבול” ולהגיע למחסה בטוח בשוויץ אבל כל המסע לא התרחש כפי שחשבנו. המנהיגה שלנו שהייתה בת 18 נתקפה בהלה וסירבה לקחת עלינו פיקוד וכך מצאנו את עצמנו בשטח עוין ללא מי שיוביל את הקבוצה לחוף מבטחים. אני לא יודעת מאיפה היה לי את העוז או קור הרוח אבל באותו הרגע החלטתי שאני לוקחת פיקוד על הקבוצה. הייתי ילדה בת 13 שלקחה אחריות מטורפת על חייהם של 15 ילדים אחרים. כדי לשכנע את הילדים להצטרף אלי אמרתי להם את האמת הפשוטה שמי שלא יבוא איתי פשוט ימצא את עצמו מת.

בדרך לגבול, המשטרה הצרפתית עצרה את המשאית שלנו ועצרה את כל הילדים. לקחו אותנו לביקתה של הצלב האדום ושם כלאו אותנו להמשך החקירה. אני ראיתי שבחוץ חונות שתי משאיות עם צלבי קרס מה שגרם לי לחשוש מאוד שהולכים להסגיר אותנו לידי הנאצים. ידעתי שאם אנחנו לא נברח זה יהיה הסוף שלנו. למזלנו הגדול היה חלון קטן בשירותים מאחור וכך הצלחתי להבריח את כל הילדים ליער הקרוב. במהלך הצעידה ליער, ציוותי על כל הילדים לשיר ולשמוח כדי שיחשבו שכאילו אנחנו ילדים  בחופשה. חששתי שאם לא נשדר נורמליות אנשים עלולים לחשוד בנו מה שהיה עלול להביא להלשנה ולמאסר בידי הנאצים.

שהגענו ליער, לאחר מספר ימים הצלחתי לחבור לניקול סלו שהייתה מארגון אוז”ה והיא סייעה לנו להגיע שוב לאזור הגבול. המבריח שהוביל אותנו הורה לנו להסתתר בבור שהיה ממש בקרבת הגבול וההוראה שניתנה לנו הייתה שברגע שהשומרים הגרמנים יעזבו את המקום עלינו לרוץ בכל הכוח אל עבר שוויץ. אלו היו חמשת הקילומטרים הארוכים בחיי. ברגע שהגענו לגבול זרקנו את כל הילדים מעבר לגדר אך לתדהמתי, אחת הילדות – מרגלית הקטנה נשארה מאחור בלב השטח המפורז. רצתי חזרה לקחת אותה ואז הגרמנים התחילו לירות ללא הבחנה לעברנו. הצלחתי לעבור שוב את הגבול עם הילדה והתעלפתי.

בזמנים נואשים חייבים לקחת צעדים נואשים.

אני שמחה שהצלחתי להעביר את כל הקבוצה בשלום.

Font Resize
error: Content is protected !!