Dugo Litner

דוּגוֹ (דויד) לייטנר:

“גם במקום האפל ביותר בעולם אפשר למצוא חוש הומור.”

כשאנשים חושבים על תקופת השואה הם חושבים, בצדק, על האירועים האיומים שהעם היהודי נאלץ לחוות. הנאצים עשו כל מה שהם יכולים על מנת לרסק את הרוח האנושית שלנו, והדבר היחידי שיכולתי לעשות על מנת לשמור על צלם אנוש היה לנסות להצחיק את עצמי ואת מי שסביבי.

לדוגמה, כשיצאנו לאושוויץ, בדוחק הנורא בתוך קרון הרכבת, דרשתי לראות את כרטיס הנסיעה (!) של אדם מבוגר שהיה דבוק אלי עד שכמעט לא יכולתי לנשום. בתשובה, הוא עמד לתת לי מכות ומזל שאבא שלי עוד היה אז אתי. ודוגמה ממחנה ההשמדה: כשהקאפו צלע – חיקיתי את הצליעה שלו כדי לעודד את חבריי. אם הוא היה רואה אותי הרי היה הורג אותי על המקום.

אני נולדתי עם הומור. היינו משפחה עם הומור. בבית ובבית הספר הייתי מצחיק את כולם. הומור זה משהו בגנים שלך, כמו צבע העיניים, זה לא משהו שעובר.

בגטו הסתובבתי עם הטלאי הצהוב, ולמרות הקשיים הנוראים הייתי ילד שמח מהסיבה הפשוטה שאני מפספס לימודים ולא צריך ללכת ל”חדר” ולשבת שם כול היום.

באושוויץ-בירקנאו עבדתי בניקוי מחראות. ממש לא משהו מצחיק. מצד שני, זאת העבודה הכי מוצלחת בעולם, אם אתה מועמד בטוח להשמדה – אבל ישאירו אותך חי כדי לנקות. הצואה הגיעה לי עד הברכיים. במקרה כזה, או שאתה מת או שאתה צוחק. העדפתי לצחוק. אילולא זה, מאיפה הייתי מוצא כוחות לשיר ולרקוד, יום אחרי יום, מול משפחות יהודיות שישבו בחורשה ולא ידעו שעוד מעט יתפנה בשבילם מקום בקרמטוריום?

בהמשך גיליתי שקשה מאד לצחוק אחרי שאתה חוטף עונש של 10 מלקות. עוד גיליתי, שבתוך דליי הצואה שפינינו מהמחראות הוטמנו חומרי נפץ שעזרו לאסירי הזונדרקומנדו לפוצץ את קרמטוריום מספר 4. היינו דואר נע בדליים. הפיצוץ אירע בתאריך 7 באוקטובר 1944 ואני חלק מההיסטוריה הזאת.

במהלך השואה איבדתי את המשפחה הרחוקה והקרובה. נותרו לי אחי הבכור שנפטר אחר כך בגיל צעיר במדינת ישראל, ובנות דודות אחדות.

עברתי אירועים מחרידים, ואולי זאת הסיבה שיש לי מסר חשוב להעביר:

לכל אחד מאיתנו, בכל סיטואציה בחיים, יש אפשרות לבחור איך להגיב. אילולא ההומור, והתקווה שאבא שלי מחכה לי בבית, אני בטוח שהייתי רץ לגדר החשמלית ומסיים את הסיפור ברגע. וזו בדיוק הסיבה שאני מצטלם עם בלון בדמות של טלאי צהוב על רקע של קיר לבנים…

אני לוקח בעלות על הסמל שהפך אותי לתת אדם, והופך אותו ליצירה אופטימית ומחויכת. כשאני מספר את העדות שלי מול קהל בבית העדות בניר גלים ובכלל, אני לא מדלג על רגעי הייאוש והבכי, אבל נותן לחיים לנצח. אחרי הכול, אחת המצוות הגדולות ביהדות היא להיות תמיד בשמחה!

וזה המוטו שלי:

עם ישראל חי!
עם ישראל חי וקיים!
עם ישראל חי וקיים ומבסוט!”

דוּגוֹDUGO (דויד) לייטנר

:To order DUGO’S STORY
zehavakor@gmail.com

Font Resize
error: Content is protected !!