אירנה מטביינקו
אוקראינה, חרקוב
ישראל, באר שבע
“המלחמה באוקראינה הפתיעה אותי בדיוק כמו שהמתקפה של השבעה באוקטובר הפתיעה את הישראלים. המלחמה עם רוסיה הייתה בעיקר בדרום ובדרום מזרח המדינה ולא באמת האמנתי שהא תפרוץ גם באזור חרקוב. שהתחילו ההפצצות המסיביות של הרוסים ברחנו למרתף של הבניין אבל גיליתי שעד שיורדים למרתף מהקומה התשיעית לא תמיד מצליחים להגיע אליו ואתה מרגיש את גלי ההדף של ההפצצות.
לאוקראינה אין מערכות הגנה כנגד טילים כמו ‘כיפת ברזל’ או מערכת ה’חץ’ ככה שאם יורים עלינו טילים חצי מדינה יורדת למקלט. בישראל, מערכות ההגנה כנגד טילים יכולות להעריך היכן הטיל ינחת ככה שהאזעקות מופעלות בהתאם. לאוקראינה אין את היכולת הזו ככה שאתה כל הזמן שומע אזעקות גם אם הטילים לא אמורים לנחות בשכונה שלך. באוקראינה אתה כל הזמן שומע אזעקות. 24 שעות, ואי אפשר באמת לחיות ככה.
אני והבת שלי ברחנו מאוקראינה והפכנו לפליטות. הבת שלי שהיא כבר גדולה החליטה להשתקע בסלובקיה ואני בחרתי להגיע לישראל ולהיות עם יבגני שהכרתי אותו עוד הרבה לפני שהמלחמה פרצה באוקראינה.
אני שמחה שהגעתי לישראל כי אני מרגישה פה בבית. ביקרתי פה מספר פעמים לפני שהמלחמה ברוסיה פרצה בגלל שחברת ילדות שלי ויבגני גרים פה ככה שידעתי בדיוק לאיפה אני מגיעה. אני חושבת שגם בגלל שבישראל אנשים הרבה יותר חמים וידידותיים החלטתי להגיע לכאן ולא להישאר כפליטה באחת ממדינות אירופה.
שהמלחמה פרצה בישראל כמו כולם הייתי בהלם. בגלל שאני גרה בבאר שבע שהיא לא כל כך רחוקה מעוטף עזה חששתי שהמחבלים יגיעו גם לפה ויתחילו לרצוח אנשים בבתים שלהם. אלו היו ימים לא פשוטים גם בגלל שיבגני גויס למילואים וידעתי שהוא נמצא באזור בארי ככה שכל הזמן דאגתי לו. הנחמה היחידה שהייתה לי היא העובדה שהבת שלי לא הייתה בישראל ככה שלא הייתי צריכה לדאוג גם לה.
בשבועות הראשונים למלחמה כמו כל הישראלים התנדבתי בכל מקום שרק יכולתי. ארזתי מזון, ציוד, ובגדים ופיזרתי אותו בכל רחבי הארץ. הרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה. כפליטה שברחה כבר ממלחמה אחת ידעתי כמה אותם מפונים צריכים את העזרה שלנו ככה שאני ממש שמחה שיכולתי לעזור להם.”