אירנה פולושקין
אוקראינה, מריופול
ישראל, חיפה
“מריופול היא אחת מהערים שספגו את ההפגזות הכי קשות באוקראינה. העיר שבה ביליתי את שנותיי המאושרות ביותר הפכה לעיי חורבות. במשך מספר שבועות חיינו תחת הפגזות רוסיות בלתי פוסקות ולצערי המון אנשים שהכרתי נרצחו בהפגזות. הבנתי מהר מאוד שאם אני לא אדאג למשפחה ולשכנים שלי אנחנו לא נשרוד. הייתי חייבת לדאוג כל הזמן שיהיה לנו מזון, מים ותרופות על מנת שנוכל לשרוד עוד יום. המלחמה הביאה אותי למצבי קיצון אבל למזלי גיליתי שיש בי את הכוחות לשרוד אותה.
במהלך המתקפה הרוסית הדבר שהיה לי הכי קשה להתמודד איתו הייתה העובדה שבימים הראשונים של המתקפה הבת שלי לא הייתה לידי. היא הייתה נצורה באחת משכונות העיר האחרות ולא יכולתי להגן עליה. כל אמא רוצה להגן על הילדים שלה ובתחילת המלחמה לא יכולתי לעשות את זה. זו הייתה תחושה נוראית. למזלנו, לאחר מספר ימים הצלחנו להתאחד ובסופו של דבר גם לברוח מהעיר.
אחד מהרגעים שהייתי צריכה לגייס את כל הכוחות שלי היה הרגע שבו הייתי צריכה לארגן מבצע חילוץ לְאִמִּי, שורדת השואה, שהייתה לכודה בבניין שספג פגיעה ישירה. בגלל שהיא לא הייתה אישה בריאה והתקשתה ללכת היינו צריכים לפנות אותה בעצמנו מהבית. לא היה לנו אלונקה או מיטת אמבולנס אז נאלצנו להניח אותה על שמיכה גדולה ולפנות אותה באמצעותה מהבניין ההרוס. הצלחנו לחלץ אותה מהבניין ולאחר מספר שבועות הצלחנו גם לברוח לישראל אך הטלטולים הרבים והקושי הפיזי בהגעה לארץ השפיעו עליה והיא נפטרה מספר שבועות לאחר מכן.
אני מרגישה שישראל היא הבית שלי ואני מתכוונת להישאר פה למרות שגם פה יש מלחמות. בניגוד לאוקראינה בישראל יש מקלטים והגנה אווירית כנגד טילים מה שלא כל כך קיים באוקראינה שם אתה פשוט מתפלל שהטילים לא ינחתו על הבניין שלך. קשה לי להאמין שבשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי בשתי מלחמות שונות אבל זו המציאות. למרות כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות אני עדיין שומרת על אופטימיות כי אני חושבת שהחיים חזקים מהכל.”