אלכסנדרה אינדיקט
אוקראינה, קייב
ישראל, תל אביב
“נולדתי בדניפרו בשנת 1992 לאחר שברית המועצות קרסה ואוקראינה נהפכה למדינה עצמאית ככה שאני לא מכירה מציאות אחרת. הילדות שלי באוקראינה הייתה שמחה והיו לי חיים טובים ומאושרים עד הפלישה הרוסית. עד הרגע האחרון לא באמת האמנתי שהרוסים יפתחו במלחמה נגדנו. אני זוכרת שהייתי לבד בבית עם החתול שלי נאטס (nuts) ופתאום התחילו אזעקות. שבדקתי את הפלאפון שלי ראיתי הודעה מחברה טובה שלי שכתבה לי שהמלחמה שלא חשבתי שתפרוץ, פרצה.
עד הרגע האחרון לא באמת האמנתי שתפרוץ מלחמה. הייתי בהדחקה קלאסית. לא קניתי מצרכי חירום, לא ארזתי מזוודה למקרה שאצטרך לברוח ובקושי האזנתי לחדשות. רציתי להאמין שהמלחמה לא באמת תפרוץ אבל היא פרצה.
שהמלחמה פרצה, לא באמת ידעתי מה אני אמורה לעשות. התקשרתי לבוס שלי ושאלתי אותו בתמימות האם אני צריכה להגיע לעבודה? הוא אמר לי שהוא ביטל את כל הפעילות שלנו וכדאי שאני אלך לקנות אוכל ואוציא כסף מהכספומט הקרוב. הצטיידות החירום שלי כללה קניית בקבוק ג’ין, ממרח נוטלה, טונה בקופסת שימורים ואוכל לחתול. לא רציתי להישאר לבד בבית אז לקחתי את נאטס לחברים שלי שגם להם יש שני חתולים וככה מצאנו את עצמנו בתחילת המלחמה – שלושה אנשים בוגרים ושלושה חתולים מנסים להתגונן מההפצצות הרוסיות.
היתרון בלהיות פליט בפעם השנייה הוא הניסיון שצברת מהפעם הראשונה ככה שברגע שהגעתי לישראל ידעתי בדיוק מה אני אמורה לעשות ברגע שיש אזעקות. אם אין מקלט רצים לחדר המדרגות ומחכים כמה דקות עד שהמתקפה תסתיים. היתרון היחסי בלהיות פליט בפעם השנייה ועוד בישראל היא העובדה שפה יש את כיפת ברזל שמצליחה ליירט טילים מה שבכלל לא קיים באוקראינה. שם אתה פשוט מקווה שהטיל לא ינחת באזור של הבית שלך.
עזבתי את אוקראינה עם שתי מזוודות והמנקה רצפה האוטומטי שלי והגעתי לישראל. לא בכיתי ואפילו הייתי גאה בעצמי שלמרות כל הקשיים אני מנסה להתחיל חיים חדשים.
בשבעה באוקטובר הייתי בתל אביב ושהתחילו האזעקות.. התקשרתי לבוס (החדש) שלי שוב.. הלכתי לחברה שלי (הפעם בלי החתול) ונשארתי לישון אצלה. הרגשתי שכבר הייתי בסרט הזה. יש אנשים שלא יחוו מלחמה אחת כל החיים שלהם ואני כבר הספקתי לחוות שתי מלחמות. אני חושבת שהחוויה הזו גרמה לי להעריך הרבה יותר את החיים שלי. גיליתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי ולמדתי שאסור לפחד. גם אם אני פליטה.”