אנג׳לה מרקובה
אוקראינה, קייב, מוטיז’ין (אזור בּ֫וּצָ’ה)
ישראל, פתח תקווה
“שהמלחמה פרצה אני זוכרת בעיקר את תחושת הפאניקה שסבבה את האנשים. בהתחלה, לא כל כך ידענו מה לעשות אבל בגלל שקייב הופגזה ללא הרף החלטנו לעזוב אותה ולעבור לבית קיט שהיה לנו באזור בּ֫וּצָ’ה שהיא כעשרים קילומטר מקייב.
אני זוכרת את תחושת הפחד שחשתי כשראיתי את השיירות של הטנקים והחיילים הרוסים כשהם עברו ליד בית הקיט שלנו. צילמתי אותם בווידאו בזהירות עם הפלאפון שלי וקיוויתי שהם לא יראו אותי ולא יפגעו במשפחה שלי. לצערי, החששות שלי מפלישת הכוחות הרוסים הייתה מוצדקת וכשהרוסים עזבו את אזור בּ֫וּצָ’ה העולם נחשף לזוועות הנוראיות שהם ביצעו. אני חושבת שבחיים האלה אפשר לסלוח על הכל אבל אי אפשר לסלוח על רצח של אנשים חפים מפשע. זה פשוט בלתי נסלח בעיני
לאחר הטבח בבּ֫וּצָ’ה לא היה לנו ספק שאנחנו חייבים לעזוב למקום בטוח. אבא שלי בן ה 81, אני, ובתי יאנה הצלחנו להגיע לישראל אך לצערי בעלי נשאר מאחור בגלל שהוא בן 53 – גיל שעדיין בר גיוס באוקראינה. אנחנו משתדלים לדבר בטלפון כמעט כל יום אבל עדיין הוא מאוד חסר לי בישראל.
אני יהודייה ואני מאוד אוהבת את ישראל אבל יש פה קשיים. אנחנו לא ‘עולים’ רגילים שעלו על מטוס והגיעו לישראל. ברחנו ממלחמה והגענו הנה כפליטים ככה שזה לא תהליך רגיל של ‘עליה’ ויש פה מורכבות רבה שהייתי שמחה עם אנשים בישראל היו מבינים אותה טוב יותר. מצד שני אני יכולה להגיד שפגשנו בישראל המון אנשים טובים שעזרו לנו ברגעים הקשים שלנו ולא נתנו לנו ליפול ככה שזה מאוד מנחם. אני מאוד מקווה שהמלחמות באוקראינה ובישראל יסתיימו כמה שיותר מהר.”