אנה ואווה אובצ’רנקו
אוקראינה, דניפרו
ישראל, בת ים
“בשבילי המלחמה התחילה לא ב 24 לפברואר אלא יום לפני כשחבר עדכן אותי על כ 50 טנקים רוסים שחנו ממש מעבר לגבול. הידיעה הזו הכניסה אותי לפניקה וכבר התחלתי לחשוב איך אני נמלטת מדניפרו,
בבוקר של הפלישה הרוסית אני עדיין לא האמנתי שהרוסים באמת יפתחו במלחמה כוללת עם אוקראינה. השכנה הכי קרובה שלנו? למה? קיוויתי שאני חולמת ושהפלישה היא בסך הכל סיוט – חלום רע שעוד רגע אני אתעורר ממנו, אך לצערי החלום הרע הזה התגלה כמציאות קשה שנמשכת כבר יותר משנתיים וחצי.
כשהנשיא שלנו הודיע על מצב חירום בכל רחבי אוקראינה אני ממש לא יכולתי לנשום. לאחר מכן קיבלתי הודעה מחברה שלי: ‘אנה, המלחמה התחילה. קחי את אווה ותברחי.’ באותו הרגע הרגשתי פחד וחוסר אונים גדול. התחלתי לארוז בחופזה את החפצים שלי. אמא שלי ואחי ניסו להרגיע אותי אבל ללא הצלחה. היחידה שהצליחה באמת להרגיע אותי הייתה אווה שאמרה לי: ‘אמא, תשבי, תנשמי, אני פה בשבילך!’ מה שבאמת הרגיע אותי. אני כל גאה בחוכמה ובבגרות של הילדה שלי.
שבוע לאחר הפלישה הבנתי שאני ואנה חייבות לצאת מאוקראינה מאחר שאוקראינה כבר לא הייתה בטוחה עברונו. אני הייתי מאוד מודאגת. לא ידעתי לאיפה לברוח? איך להגיע לשם? ומה יקרה לנו בעתיד?
אני ואווה היינו ברות מזל והצלחנו לעלות על רכבת ללבוב. נסענו בחשכה מוחלטת בגלל שפחדנו מההפצצות הרוסיות ושהגענו ללבוב הייתי צריכה להחליט מה יהיה היעד הבא שלנו? בגלל שהרבה חברים שלי ברחו לגרמניה חשבתי שזה גם יהיה היעד שלנו אבל משום מקום, חבר בלבוב פתאום שאל: ‘למה לא ישראל?’
בלי לחכות לתשובה הוא הוסיף: ‘אני אעזור לכן להגיע לשם! אבל זה ייקח קצת זמן כי אנחנו צריכים לארגן את הנסיעה לשם’ וככה ההחלטה לנסוע לישראל התקבלה. נסענו מלבוב לקרקוב שבפולין ומשם כבר הצלחנו להגיע לישראל.
החודשים הראשונים בישראל לא היו פשוטים. רעש של מטוסים ומסוקים מאוד הפחידו אותי. התגעגעתי מאוד למולדת שלי ולמשפחה שלי אבל ככל שהזמן עבר התחלתי להרגיש שישראל הופכת להיות הבית השני שלי. יצרנו לעצמנו מעגל חברים שצמח לקהילה תומכת.
המתקפה של השבעה באוקטובר הייתה סיוט עבורי. אני כבר חשבתי לעזוב את ישראל אבל זו הייתה החלטה מאוד קשה לקבל בגלל שישראל כבר הפכה לבית השני שלי. שוב, מצאתי את עצמי בפני בחירה לא פשוטה. לאיפה לברוח? לאן לברוח? ומה יקרה איתנו בהמשך? הרגשתי פחד וחוסר אונים מהמלחמה החדשה שנקלעתי אליה.
כיסיתי את החלונות בבית עם שמיכות כי חששתי שבכל רגע טרוריסטים עלולים להגיע לבית שלנו. למזלי, החברים שלנו מאוד תמכו בנו והצליחו להרגיע אותי והחלטתי שבסופו של דבר אני לא אעזוב את ישראל.
בהמשך, גיליתי שהחברים שלנו: שוריק (אלכסנדר סמוילוב) וויקטוריה גורלוב שעבדו כמאבטחים בפסטיבל נובה נרצחו במהלך המתקפה. הם היו זוג מדהים וזה פשוט שבר לי את הלב שהם נלקחו מאתנו. מאוד קשה לי לקבל את זה. בהמשך גם גיליתי שעידן שטיבי – הבן של חבר טוב שלי – אלי, נחטף לעזה והוא עדיין נמצא בשבי. אני מתפללת כל יום שהוא ישוחרר ויחזור כבר לאבא שלו.
ככל שהזמן עובר, אני רוצה למצוא שוב שמחה בחיי אבל אני מרגישה שאני חיה בסוג של לימבו רגשי בגלל המלחמות באוקראינה ובישראל. אני מרגישה שאני לא באמת יכולה לתכנן תוכניות לעתיד ואני לא באמת יודעת מה העתיד צופן לנו. אני מקווה שהמלחמות באוקראינה ובישראל יסתיימו כמה שיותר מהר ושכולנו נוכל לחיות בשלום.”