אנה ומלאני לופצ’וק
אוקראינה, קובל
ישראל, בת ים
“קובל נמצאת במערב אוקראינה והיא לא קרובה לחזית אבל גם אצלנו היו הרבה אזעקות. טילים רוסים נחתו שבעה קילומטרים מהבית שלי ככה שאני יודעת מה זה לחיות תחת פחד של טילים ואזעקות. מעבר לכך, בגלל שאנחנו ממש קרובים לגבול עם בֵּלָארוּס כל הזמן היו שמועות שרוסיה תפלוש אלינו ככה שכל הזמן הינו במתח תמידי. זה בלתי אפשרי לחיות בצורה כזאת, במיוחד כשיש לך ילדה קטנה שאת דואגת לה. בגלל הפחד הזה החלטתי לעזוב את אוקראינה והגעתי לישראל עם הבת שלי, מלאני.
המציאות היא שעזבנו מלחמה אחת ומצאנו את עצמנו במלחמה אחרת. בשבעה באוקטובר אני זוכרת את האזעקות ואת הצעקות של השכנה שלי וזה גרם לי להרגיש שאני שוב נמצאת באוקראינה. אבל, למרות כל החרדות הנלוות בלגור בישראל, אני מרגישה פה הרבה יותר בטוחה בגלל מערכות ההגנה האוויריות שמצליחות ליירט את הטילים.
הרגע הכי מפחיד שהיה לי במלחמה בישראל היה כשאזעקה תפסה אותי ואת מלאני ברחוב. לא היה לנו איפה להסתתר ולא כל כך ידעתי מה לעשות. חיבקתי את מלאני והשתטחנו על הרצפה בתקווה שהטילים לא יפגעו בנו. זה לא פשוט לברוח ממלחמה אחת ולהגיע למלחמה אחרת.
אני נמצאת פה כבר יותר משנתיים וגיליתי שבישראל יש הרבה ניגודים. מצד אחד, מדובר באנשים שהם לא תמיד הכי מנומסים בעולם אבל מצד שני אם אני אתעלף ברחוב כולם יחלצו לעזרתי. יש פה סוג של ערבות הדדית שלא ראיתי בהרבה במקומות אחרים.”