יאנה אולקסנקו
בתה של אנג׳לה מרקובה
אוקראינה, קייב, מוטי’זין (אזור בּ֫וּצָ’ה)
ישראל, פתח תקווה
באוקראינה לא היה לנו מקלט או ממ”ד להסתתר בו. המלחמה הביאה אותנו למצב שלא היה לנו חשמל, מים או מזון וכל זה במינוס של חמש עשרה מעלות. אני זוכרת שישבתי על הרצפה הקרה במרתף של הבית שלנו, מוקפת בשקים של תפוחי אדמה, שומעת את הֵדֵי הפיצוצים מסביבנו ומתפללת שלא יקרה לי ולמשפחה שלי שום דבר רע
הבנו מהר מאוד שאם אנחנו רוצים להציל את עצמנו אנחנו חייבים לברוח מהבית. ברגע שהייתה הפסקת אש נכנסו לרכב והתחלנו לנסוע לכיוון מערב. במהלך הנסיעה ראיתי כל כך הרבה גופות ומכוניות שרופות. זו נסיעה שאני לא אשכח כל החיים שלי. אם לא היינו מצליחות לברוח ולהגיע בסופו של דבר לגבול הרומני אני לא יודעת מה היה קורה לנו.
שהמלחמה פרצה בישראל בשבעה באוקטובר וראיתי בטלוויזיה את הגופות והמכוניות השרופות זה היה טריגר מאוד חזק עבורי לאותה נסיעה בכביש המוות באוקראינה. המראות והריחות של אותה נסיעה שבו אלי וזה היה מאוד מלחיץ ומפחיד. הצלחתי לברוח ממלחמה אחת ומצאתי את עצמי במלחמה אחרת.
בישראל אני מרגישה הרבה יותר בטוחה מאוקראינה בעיקר בגלל שתי סיבות עיקריות:
הראשונה היא שבישראל יש מקלטים, מרחבים מוגנים, והגנה אווירית נגד טילים – דברים שכמעט ולא קיימים באוקראינה והסיבה השנייה היא שבישראל אני נמצאת בארץ הקודש – מה שמשפר באופן פלאי את הסיכוי שתפילותיי יתגשמו.”