לידיה ואלכסיי ביצ’קוב
אוקראינה, חרקוב
ישראל, קריית שמונה, בת ים, תל אביב
“בחיים שלנו לא חשבנו שנהיה פליטים ושנאלץ לברוח מאוקראינה. גם לא חשבנו שאחרי שהפכנו לפליטים נהפוך שוב לפליטים בישראל אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבורנו. כשהרוסים פלשו לאוקראינה וההפגזות החלו להרעיד את חרקוב הבנו שאנחנו במלחמה ושאנחנו יכולים להיקבר בהריסות של ההפצצות הרוסיות ולכן החלטנו לעזוב את חרקוב. בגלל שהבת שלנו, בעלה ושלושת הנכדים שלנו גרים בישראל היה לנו ברור מהרגע הראשון שישראל תהיה ארץ המקלט שלנו.
במשך כשנה וחצי גרנו בקרית שמונה בְּבֵיתָהּ של הבת שלנו. שבע נפשות בבית של ארבעה חדרים. זה לא היה פשוט בכלל אבל לפחות כל המשפחה הייתה ביחד. כל החיים שלנו היינו רגילים לעזור ולתת לאחרים ופתאום מצאנו את עצמנו בצד שזקוק לעזרה וזו תחושה לא קלה. במיוחד בגילנו. כמה ימים לאחר מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר החלו להישמע אזעקות בקריית שמונה וכל הפחדים והחרדות מההפצצות הרוסיות שבו להיות חלק מהחיים שלנו. כמו רוב התושבים של קריית שמונה בסוף אוקטובר פינו אותנו מהעיר ונהפכנו בתוך שנה וחצי לפליטים בפעם השנייה.
חרקוב נמצאת כארבעים ק”מ מרוסיה וקריית שמונה נמצאת כִּשְׁתֵּי ק”מ מלבנון ככה שאנחנו לא באמת יכולים לחזור לאף אחת מהן בזמן הנראה לעין. יצאנו ממלחמה אחת והגענו למלחמה אחרת. עם כל הקשיים שעברנו בדרך אנחנו לפחות שמחים שאנחנו מצליחים לשמור על המשפחה שלנו ביחד. השנה, ב – 24 לאוגוסט אנחנו נחגוג חמישים שנות נישואים. המלחמה מלמדת אותך שזה הדבר הכי חשוב בחיים.”