ליליה קרוט
אוקראינה, חרסון
ישראל, לוד
“ב 24.2.2022 הטלפון שלי צלצל בשעה שש בבוקר ועל הקו הייתה אמא שלי שהודיעה לי שהפלישה הרוסית לאוקראינה החלה. ביום הראשון לפלישה ההפצצות היו כל כך מסיביות שממש פחדתי להישאר לבד בדירה שלי. החלטתי להימלט לדירה של אבא שלי שהייתה ממוקמת בחלק אחר של העיר ושלבניין שלו היה מרתף שבו יכולנו לתפוס מחסה
ביום הפלישה הייתי מבוהלת וחששתי מאוד לחיי בגלל ההפצצות המסיביות בכל רחבי העיר. במהלך כולו אותו היום התחבאתי במרתף הבניין של אבי וחוויתי רכבת הרים של רגשות ביניהן בלבול, הלם, ייאוש ובעיקר רצון עז לברוח מחרסון אבל למרות זאת החלטתי להישאר עם אבא שלי.
הייתה לי תקווה שהצבא האוקראיני יצליח להדוף את המתקפה הרוסית אבל, לצערי, שבוע לאחר מכן הרוסים הצליחו לכבוש את חרסון והחיים שלנו תחת הכיבוש הרוסי החלו. אני זוכרת את הרכבים הצבאים של הכוחות הרוסיים מפטרלים בעיר ואת המצור שהם הטילו עלינו. במהלך המצור האינטרנט הפסיק לעבוד והחנויות היו סגורות מה שהקשה עלינו מאוד להשיג אוכל או תרופות
היה לי קשה מאוד עם תחושת חוסר האונים הזו לכן החלטתי ביחד עם אבי שהיה ראש המחוז ומתנדבים נוספים לארגן חלוקת מזון ותרופות לקשישים ולבעלי מוגבלויות ברחבי העיר. העזרה לאחרים העניקה לי תחושת משמעות גדולה וממש שמחתי שיכולתי לסייע לאנשים בתקופה כל כך קשה ומסוכנת.
החיים תחת הכיבוש הרוסי היו מלווים בפחד וחרדה עצומים ולכן אחרי חודש החלטתי שאני פשוט חייבת לברוח. בלילה שלפני שברחתי לא הצלחתי להירדם בגלל הסיוטים הרבים שהיו לי. חששתי מאוד ממה שיקרה לי במהלך הדרך ומעצירות בנקודות הביקורת של החיילים הרוסים. במהלך הבריחה שלי מהעיר סבלנו מהפצצות בלתי פוסקות ורק שהצלחתי להגיע לנקודת הביקורת של הצבא האוקראיני ידעתי שהגעתי למקום מבטחים ופשוט התחלתי לבכות מאושר
הגעתי לישראל בראשון לאפריל 2022 ובעוד שאני מעריכה מאוד את העובדה שאני נמצאת פה אני עדיין מאוד מתגעגעת למולדת, לבית ולאבא שלי שעדיין נמצא בחרסון.
המתקפה של השבעה באוקטובר הייתה עבורי הלם מוחלט. האזעקות והפיצוצים הציפו מחדש את הזיכרונות הכואבים מאוקראינה. ברגעי קיצון כאלו אתה מבין מה הדברים הכי חשובים בחיים: חופש, שלום, מולדת והביטחון שלך ושל האהובים שלך.
אני מקווה שהאור ינצח את החושך,
שהטוב יתגבר על הרוע,
ושהחיים יאפילו על המוות.
לו יהי!
‘סלאבה יוקראיני!’ (תחיי אוקראינה)
עם ישראל חי!