יוליה טצקו
אוקראינה, קייב
ישראל, בת ים
?שאלתם את עצמכם פעם אם הייתם צריכים לברוח מהבית מה הייתם לוקחים אתכם
אצלי התשובה הייתה מאוד ברורה. למרות שהייתה לי מזוודה מאוד קטנה מילאתי חצי ממנה במחברות הציור שלי. את החצי השני רציתי למלא בצבעי המים שלי. זו הייתה בחירה מאוד ברורה בגלל שהאמנות שלי מייצגת אותי בצורה הטובה ביותר. זו מי שאני וזה מה שאני רוצה לקחת איתי לכל מקום שאהיה בו. אבל, הפחד והחרדה שיתקו אותי. אמרתי לעצמי: ‘יוליה, איך את בכלל יכולה לחשוב על ציורים וצבעים אם את אפילו לא יודעת אם תחיי עוד שעה?’ היו לי חמש עשרה דקות לקבל החלטה ובסופו של דבר לקחתי אתי רק את מחברות הציור. את צבעי המים השארתי בקייב מתוך מחשבה שהמלחמה לא תהיה ארוכה ושאנחנו נחזור בקרוב.
שהגעתי לישראל, בימים הראשונים, הרגשתי תלושה וכועסת והבנתי מהר מאוד שאני לא יכולה להישאר עוד יום אחד בבית ולִבְהוֹת בקירות. ראיתי מודעה שמחפשים מתנדבים במרכז סיוע לפליטים מאוקראינה והחלטתי להתנדב. בגלל שאני אדם עקשן וכזה שיודע להזיז דברים אחרי עשרה ימים החליטו להציע לי לנהל את הפרויקט. במקביל לניהול הפרויקט בבת ים ניסיתי לקדם משלוחים של ציוד מישראל לצבא האוקראיני והרגשתי שאני הרבה יותר מועילה בישראל מאשר אם הייתי עכשיו במקלט בקייב.
אנשים לא ראו את זה עלי אבל בישראל סחבתי איתי כאב מאוד גדול. האמנות שהייתה חלק גדול מהחיים שלי פשוט נעלמה מהם. רציתי מאוד לחזור לצייר אבל בתור פליטה לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות צבעים חדשים. האמנות היא הדרך היחידה שבה אני באמת יכולה להביע את עצמי ולהראות לעולם מי אני וברגע שזה נלקח ממני הרגשתי שמשהו נשבר בי. זה היה הרגע שבו החלטתי שאני חייבת להילחם לא רק עבור אחרים אלא גם עבורי.
לאחר שפרויקט ההתנדבות הסתיים הציעו לי להיות מורה במחנה קיץ בישראל לילדים מאוקראינה ומרוסיה שסובלים מטראומה בעקבות המלחמה וזה לא היה פשוט עבורי בגלל שגם אני בעצמי עדיין סבלתי מטראומת המלחמה. הבנתי שאני חייבת להיות חזקה עבור אותם הילדים. הבנתי שאני חייבת לשמח אותם ולגרום להם להרגיש בטוחים ובאופן מפתיע הדאגה לילדים גרמה לי לעבד את הטראומה האישית שלי ככה שאני עזרתי לילדים והילדים עזרו לי
הדחף לאמנות לא הלך לשום מקום והחלטתי שאני פותחת סטודיו לציור. התחלתי לאסוף את כל הציוד הדרוש ובעזרתם של אנשים שאני עזרתי להם בעבר הצלחתי לפתוח את הסטודיו שלי. יש לי היום 40 תלמידים בכל הגילאים שמגיעים אלי לשיעורי ציור בסטודיו ואני ממש שמחה שהצלחתי להקים את הסטודיו שלי מחדש.
שהמלחמה בישראל התחילה נכנסתי לחרדה ודיכאון בגלל שזה החזיר עבורי את כל הזיכרונות הקשים מאוקראינה. מה שהציל אותי מלא ליפול לחור השחור של הדיכאון היה כמו תמיד האמנות. הזמנתי ילדים להגיע אלי לסטודיו לשיעורי ציור וככה באמצעות האמנות הם הצליחו להביע את עצמם ולברוח מהפחדים של המלחמה. כפליטה בפעם השנייה ידעתי בדיוק מה הם מרגישים ככה שידעתי כמה חשוב לשחרר את אותם פחדים באמצעות אמנות.
בישראל הצלחתי לעזור לאוקראינים ולישראלים להתמודד עם הטראומה והפחדים שלהם וכל זה באמצעות כוח הריפוי של האמנות. כשאני שואלת את עצמי למה כל זה קרה? ואיך הגעתי בכלל לישראל אני מצטט חבר ישראלי שלי שאמר לי: ‘את פה מסיבה מאוד פשוטה: ‘אלוהים היה צריך אותך בישראל’.”