נטליה קריוקובה
אוקראינה, קייב, בּ֫וּצָ’ה
ישראל, חיפה
“עבורי, הדבר שהיה לי הכי קשה להתמודד אתו במהלך המלחמה היה הפחד התמידי על הילדים שלי. הם הדבר שהכי יקר לי בחיים ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאני עלולה לאבד אותם לכן ברגע שהמלחמה באוקראינה פרצה ברחנו מקייב לבית הכפר שלנו באזור בּ֫וּצָ’ה. חשבנו שאנחנו בורחים לאזור בטוח יותר אבל למעשה ברחנו לאחד האזורים המסוכנים ביותר באוקראינה שבו התבצע טבח מחריד באזרחים חפים מפשע.
אני והבת הקטנה שלי הצלחנו בסופו של דבר לברוח מאוקראינה לבודפשט ומשם הגענו לישראל. הבן הגדול שלי, נשאר באוקראינה ולמרות שלא הייתה לו שום הכשרה צבאית הוא התגייס לצבא ובשנתיים האחרונות נלחם בחזיתות הקשות ביותר כנגד הרוסים. המשפחה שלו (אשתו ונכדתי) ברחו לפולין ומאז כבר הספיקה לחזור לקייב ככה שאני כל הזמן דואגת להם ולו כי המלחמה עדיין משתוללת באוקראינה.
אני ובתי, הצלחנו לברוח מאוקראינה אבל הטראומה מהמלחמה הגיעה אתנו גם לישראל. באוקראינה, הבת שלי מאוד פחדה מהרעש של המטוסים, הפיצוצים, והאזעקות והיה לה קשה מאוד להירדם בלילה. שהמלחמה בישראל פרצה כל הזיכרונות הקשים שבו וצפו והיה לה קשה מאוד להתמודד איתם. כל פעם שהיא שמעה או ראתה מטוס קרב בשמיים היא רצתה לברוח למקלט כי היא פחדה שהמטוס יפציץ אותנו. היא לא הבינה שמטוסי הקרב בישראל נועדו להגן עלינו ולא להפציץ אותנו. פליטים יכולים לברוח מהמלחמה אבל לצערי לא מהטראומה שהיא מביאה איתה.”