אלינה וולודינה
אוקראינה, זפוריז’יה
ישראל, פתח תקווה
“הגעתי לישראל עם בתי אווה, בת השש, חודש לאחר שהמלחמה פרצה באוקראינה. המעבר לישראל כפליטה והחשש לחיי משפחתי שנשארה באוקראינה הובילו אותי לדיכאון שסבלתי ממנו במהלך השנתיים האחרונות. למרות המלחמה הקשה והסיכונים הביטחוניים מאוד רציתי לחזור ולבקר את המשפחה שלי באוקראינה. הייתי אמורה לטוס לאוקראינה ב – 13 לאוקטובר אבל מתקפת השבעה באוקטובר שינתה את כל התוכניות שלי.
הרגשתי שהעולם שוב מתמוטט עלי בפעם השנייה בתוך פחות משנתיים.
הרגשתי שהמלחמה בישראל סוגרת עלי ושאני חייבת לצאת מפה. הצלחתי לעלות עם בתי אווה לטיסת חירום שפינתה אזרחים זרים מישראל ונחתנו ברומניה. משם המשכנו עם אוטובוס לאוקראינה לעיר הולדתי זפוריז’יה שלאחר שנתיים של מלחמה הפכה לעיי חורבות. ‘קבלת הפנים’ שלי לעיר הייתה הפגזה מסיבית של הרוסים שבעקבותיה החלטנו להתפנות לאוריקיב שנמצאת כמה ק”מ דרומית לזפוריז’יה.
הביקור באוקראינה היה מאוד קשה לי כי ראיתי במו עיניי את ממדי ההרס העצום שהמדינה חוותה, את הסבל ואובדן החיים המזעזע. לאחר שלושה חודשים באוקראינה חזרתי לישראל למדינה שעדיין נמצאת במלחמה כי רציתי בעיקר להתאחד עם בן הזוג שלי שנלחם ברצועת עזה שמאוד התגעגעתי אליו. הלב שלי חצוי בין אוקראינה לישראל ואני מרגישה שאני במעגל קסמים, בין מלחמה למלחמה. אני חולמת על היום שבו מעגל הקסמים הזה ישבר ואני אוכל לחיות את חיי במלואם. באוקראינה או בישראל.”