ולדיסלב אליהו פריימוק
אוקראינה, קייב
ישראל, רמת גן
“לא באמת האמנתי שהמלחמה עם רוסיה תפרוץ ושהיא תפלוש לאוקראינה. גרתי במרכז קייב והקרבות לאורך השנים מול רוסיה היו במזרח ובדרום המדינה ככה שלא באמת האמנתי שהמלחמה תגיע גם לקייב. הייתי בטוח שרוסיה מנסה ל’הפגין שרירים’ ובסופו של דבר לא באמת תפתח במלחמה כוללת נגדנו.
שהמלחמה פרצה ב 24 לפברואר הייתי בבודפשט בכנס של הסוכנות היהודית והייתי אמור לחזור ארבעה ימים לאחר מכן לקייב אבל כל הטיסות לאוקראינה בוטלו. זו הרגשה לא פשוטה להיות מחוץ למדינה שלך שפורצת מלחמה ללא יכולת לחזור אליה.
בחודש הראשון, בבודפשט, עשיתי כל מה שאני יכול על מנת לעזור לגל הפליטים העצום שהגיע מאוקראינה. התנדבתי לסייע לפליטים שחצו את הגבול והיו צריכים לסדר את המסמכים והאשרות שלהם לפני שהם ממשיכים ליעד הבא שלהם. אנחנו מדברים על מיליוני בני אדם שברגע אחד הפכו לפליטים. לקח לי זמן להפנים את העובדה הזו אבל גם אני הפכתי לפליט שלא יודע מתי הוא יוכל לחזור לאוקראינה.
בגלל שביקרתי בעבר מספר פעמים בישראל והשתתפי בתוכנית ‘מסע’ של הסוכנות היהודית היה לי ברור מהרגע הראשון שאם אני לא יכול לחזור לאוקראינה אני אגיע לישראל. החלטתי לעלות לישראל עם יאנה החברה שלי שמאז כבר הפכה לאשתי והחלטנו להתחיל את החיים שלנו מחדש בישראל.
שהמלחמה בישראל התחילה דאגתי בעיקר ליאנה שמשרתת כחיילת בשירות סדיר ושבאותה השבת הייתה בבסיס בצפון הארץ. בתור פליט שהגיע מאוקראינה הרגשתי מוזר שאשתי משרתת בצבא ושיש לה נשק בעוד שאני ברמת גן מתגונן מטילים שנורו למרכז הארץ אבל המלחמות באוקראינה ובישראל לימדו אותי שיש דברים שהם לא בידיים שלי ושאני פשוט צריך לדעת להתמודד אתם על הצד הטוב ביותר.
החברים שלי כבר צוחקים עלי שלכל מקום שאני הולך אני מביא איתי ‘מזל רע’… יצאתי מאוקראינה לשבוע והתחילה מלחמה. שהגעתי לגאורגיה התחילו ההפגנות כנגד ה’חוק הרוסי’ ושהגעתי לישראל פרצה מלחמה. אני לא חושב שאני מביא איתי ‘מזל רע’. זה פשוט החיים שקורים. דווקא בגלל זה אני חושב שבכל בוקר שאנחנו מתעוררים אנחנו צריכים לחגוג את החיים שלנו מחדש. זה ממש לא מובן מאליו”