ולנטינה ורשבסקי
אוקראינה, קייב
ישראל, חיפה
“כשהמלחמה פרצה שמענו כל הזמן אזעקות ופיצוצים ברחבי קייב ולמען האמת אני לא הייתי מוכנה לכך שהמלחמה תפרוץ. פתאום הייתי צריכה לדאוג למים לשתייה ולחשוב איך אני בכלל מטעינה את הפלאפון שלי על מנת שאוכל להמשיך ולתקשר עם העולם. המרתפים והמקלטים היו מלאים באנשים שחיפשו מחסה מההפגזות וזו הייתה סיטואציה שבה לא ידעתי אם אני אחיה או אמות.
שההפגזות לא הפסיקו הבנתי שאני חייבת לברוח. ארזתי קצת מזון וציוד לדרך ונכנסתי לרכב שלי. כיוון הנסיעה שלי היה מערבה, לכיוון פולין, אבל בגלל המלחמה והאנדרלמוסיה שהיא יצרה הייתי צריכה לאלתר את המסלול שלי. גשרים הופצצו, דרכים נחסמו, ככה שזו לא הייתה נסיעה פשוטה בכלל. לאורך כל הנסיעה שמעתי גיחות של מטוסים, פיצוצים ויריות ולא באמת ידעתי אם אני אצליח לשרוד אותה.
זו תחושה מאוד קשה לעזוב את המדינה שלך בזמן מלחמה ולהשאיר מאחוריך משפחה, חברים ועבודה שאתה אוהב אבל אוקראינה הייתה פשוט מסוכנת מדי עבורי. התפללת וקיוויתי שהמלחמה תסתיים כמה שיותר מהר אבל לצערי אנחנו שנתיים אחרי ואנחנו עדיין לא מתחילים לראות את הסוף שלה.
שעזבתי את אוקראינה ידעתי שאני אגיע לישראל בעקבות הבן הבכור שלי שכבר התגורר פה. בתחילת המלחמה בישראל מאוד דאגתי לו בגלל שהוא שירת ביחידה מיוחדת שסייעה לתושבים מהצפון להתפנות מהבתים שלהם. הוא גויס ליחידה בגלל שהוא מדבר שפות רבות ביניהן אוקראינית ורוסית מה שעזר לו לתקשר עם תושבים מרקעים ותרבויות שונות.
אני מתגוררת בחיפה ואני בין האנשים שעוזרים לנהל את המרכז המקומי לסיוע לפליטים אוקראינים. אני מאמינה שהדרך הטובה ביותר לשרוד טראומה היא רק על ידי עזרה וסיוע לאנשים ולבעלי חיים. בסופו של דבר, הנתינה הזו, היא מה שהופכת אותנו לאנושיים.
העצה הכי טובה שאני יכולה להעניק לפליטים כמוני היא שלמרות כל הקשיים הכרוכים בפליטות היא לאמץ את המציאות החדשה כפי שהיא. להסתגל אליה כמה שיותר מהר, לא להסתתר, לא להתחבא, והכי חשוב, להיות מוקף בכמה שיותר אנשים שיעזרו לך להתמודד עם הבדידות והגעגועים.”